HWPO
לפני כשלוש שנים עם פרוץ מגפת הקורונה חיפשנו מקום להתאמן אחרי שסגרו את כל חדרי הכושר בארץ. תוך זמן קצר פתח לנו את הבית (והלב) חבר יקר והתאמנו אצלנו באוויר הפתוח תוך שמירה על ריחוק פיזי ושמירה על ביחד. האימונים היו בסגנון של קרוספיט בהשראת מספר חברים קרובים שנאלצו להתאמן איתנו כי גם להם סגרו את המכון.
סגנון האימונים הללו תמיד הזכירו לי סוג של "קאדר" בטירונות אלא שזה עם בגדי ספורט. מתחילים בלימוד קצר, תרגול מחושב ונגמר באין אוויר והשתפכות על הרצפה אחרי סיום בעצימות גבוהה.
החברים מהמכון הדליקו אותנו יותר ויותר על סגנון האימונים הזה עד שבהמלצה ראיתי את אחת התחרויות השנתיות של קרוספיט. מדובר בתחרות בה אחת לשנה מתאספים האתלטים הטובים ביותר בתחום ונאבקים במשך כמה ימים על מי בעל.ת הכושר הטוב ביותר בעולם. אחרי שראיתי תחרות אחת התלהבתי ואמרתי "וואו, יש פה משהו מיוחד".
האדריכלים של התחרות מנסים להוביל את המתחרים אל הקצה ובוחנים אותם פיזית ומנטלית בסוגים שונים של תחרויות והתמודדויות. בשביל להבין עד כמה שזה לוקח אותם לקצה צריך להבין כי בכל שנה התחרות משתנה ועוד יותר מזה לא ברור למתחרים מה הולך להיות בתחרות עד רגע לפני שהם עולים לתחרות עצמה. זאת אומרת שאתה לא באמת יכול להתכונן לתחרות הזו ולעבוד על טכניקה אחת מושלמת (כמו בענפים אחרים לדוגמא) אלא כל פעם מאתגרים אותך במשהו חדש ובתחרות חדשה. לאור זאת נדהמתי לגלות כי שלאורך מספר שנים יש מועמד אחד , בשם מאט פרייזר, שזוכה פעם אחר פעם בתחרות במקום הראשון.
לאורך שנים ראינו ספורטאים מיוחדים שצומחים בתחרויות הספורט השונות: מסי בכדורגל, לברון בכדורסל, בריידי בפוטבול אמריקאי ועוד רבים וטובים. תמיד הייתה הרגשה שיש להם משהו מיוחד, וכנראה שזה אכן כך, ותמיד עלתה השאלה האם הם עובדים בשביל זה או שזה בעיקר כשרון?.
לפני כשבועיים נתן לי חבר את הספר שהוציא מאט פרייזר, האיש שבמשך 5 שנים זכה ברציפות בתחרות הקרוספיט העולמית. רוב הספר הוא מראה סוגי אימונים ואיך לעשות תרגיל כזה או אחר. אך בין לבין מעלה תובנות שונות על המסע שהוא עשה לאורך חייו. להלן כמה תובנות שאני אספתי מהספר:
HWPO- זהו שמו של הספר שזה בעצם קיצור של Hard work pays off. האמריקאים מאוד אוהבים ראשי תיבות. לא תמיד זה עובד להם.. מכל מקום כשמו של הספר הוא מציג כבר מההתחלה את המסלול והדרך הקשה שהוא עבר עד שהגיע לאן שהגיע.
לאורך 8 שנים כל יום, כל השנה, הוא עבד בזה. הוא וויתר על המון דברים: זוגיות, חברים, בילויים, אוכל (לעיתים היה צריך לצום ולעיתים לדחוף אוכל. לטענתו החלק של לדחוף אפילו יותר קשה..) , משפחה ועוד המון דברים על מנת להיות בטופ. כהגדרתו: קם, אוכל, מתאמן, אוכל, מתאמן, ישן.
אם אתה רוצה להיות בטופ. יש לזה מחירים תכיר אותם כבר מההתחלה. תזכור שאין תחליף עבודה קשה.
עבודה על חולשות- לאורך הקריירה הוא זיהה בכל פעם חולשה אחרת שקיימת אצלו. עקב המורכבות של התחרויות הוא נחשף לאורך השנים לחלקים שונים שהוא צריך לחזק. כאשר הוא גילה אחד כזה הוא עבד עליו ברצף. לעיתים לאורך שנה שלמה ובכל יום(!!) הוא עשה את האימון שהוא שונא על מנת לחזק את הצד הזה שלו.
לדעתי היכולת להיות חשוף לזמן ארוך כל כך לקשיים שלך ולהתמודד איתם היא הסיבה המרכזית שהוא כל כך הצליח לאורך השנים.
פציעות ונפילות כחלק מהדרך- הדרך לא הייתה לו קלה. בכלל לא. לאורך השנים הוא חווה קשיים רבים. הראשון שבהם היה בכלל שניפו אותו מהנבחרת האולימפית להרמת משקולות. משהו שהוא ניסה לעבוד עליו לאורך שנים ומשם הוא המשיך לקרוספיט לגמרי במקרה.
גם פציעות רבות הוא חווה לאורך הקריירה. חלקם אפילו תוך כדי התחרויות ולעיתים הוא נאלץ להסתיר את הפציעה על מנת שלא יפסלו אותו. לא שאני ממליץ להמשיך תוך כדי שאתה פצוע.. בכל פציעה שלו הוא מוצא תובנה שהוא לקח ממנה. לעיתים זה לזהות את הכוחות שיש לך ולעיתים זה לדעת לרגע להרפות ולהמשיך עם כוחות מחודשים עוד מעט. אבל תמיד הוא לא נותן לזה לעבור לידו או לבכות על מר גורלו.
נפצעת?- זה חלק מהמקצוע, נפלת?- תבין מה קרה ותקום מזה.
חינוך שמוביל למצוינות- אמא שלו, שהייתה אלופה בעצמה בהחלקה על הקרח עם אביו של מאט ופיזיותרפיסטית בהכשרתה, ראתה אותו נפצע מספר פעמים בצעירותו ולאורך הקריירה. כשהיא בדקה אותו האבחון הלך לאחד משני הכיוונים. אם זה היה משהו חמור הלכו לקבל טיפול ואם לא, אז נשיקה קטנה ותמשיך הלאה.
נראה שהיה שם הרבה חום בחינוך אבל לא היה מקום לבכיינות. כבר מגיל קטן הוא נשלח להרבה חוגים שרצה אבל היה כלל אחד חשוב: אם התחלת אתה חייב לסיים את השנה בחוג הזה. יש פה מידה של גילוי אחריות להחלטות שלך בחיים וגם לא להתפשר או לוותר.
אני לא בטוח שזה הוביל למצוינות הגבוהה שהוא ניחן בה אבל אני בטוח שזה בוודאי תמך בזה.
גיוס תומכים- לאורך כל הספר הוא מציין את האנשים שעזרו לו. בהתחלה לאלו שחשפו אותו לקרוספיט ואח"כ לצוות המקצועי שליווה אותו (כולל ארוסתו שדואגת לו כל הזמן לארוחות מותאמות ונכונות).
אומנם יותר קל לגייס צוות מסייע שאתה אלוף העולם אבל לא צריך לחכות עד אז. למדתי על עצמי שאם אנחנו רוצים להתקדם בכל תחום ואפילו להריץ פרויקט בעבודה חשוב מאוד לגייס תומכים. ויותר מזה חשוב לשתף אנשים בהצלחה שלנו. כמעט אף פעם זו לא עבודה של איש אחד (מאט פרייזר מדגיש כמה הצוות המסייע הוא חלק משמעותי מההצלחה שלו ובלעדיהם זה לא היה מצליח כל כך הרבה שנים).
ההכרה הזו באנשים שסביבך נותנת להם מקום של משמעות בעשייה שלך וכמובן מלמדת על הכרת הטוב. זה גם אחד המנועים הטובים ביותר להניע את האנשים לעשייה מתמשכת בחלק שלהם וגם מדייק אותנו להפנות מבט לצדדים לראות שיש עם מי לרוץ.
אני חושב שאנחנו צריכים לחשוף יותר את ילדינו להצלחות (וגם לאלו שפחות..) בחיים שלנו. הם לא פחות שותפים לכל מה שקורה לנו משאר הסובבים אותנו ומקווה להאמין שאם נשתף אותם באמת הם גם ישתפו אותנו.
תגובות