מוסריות- הרב זקס

סיימתי לקרוא את הספר של הרב יונתן זאקס "מוסריות". כהרגלו הספר כתוב בשפה רהוטה ושוטפת וכולל בתוכו רעיונות עמוקים מהפילוסופיה, דתות שונות וכמובן מהיהדות. קטונתי מלסכם ספר עמוס כל כך בתובנות ואני כבר מבקש סליחה על שאני עושה לו ממש עוול.

ליבו של הספר עוסק בסוגיית התמורות אשר עברו עלינו ב70 שנה האחרונות ואשר הובילו אותנו מתפיסה של "אנחנו" לתפיסה של "אני". בראשית הדרך זה היה נכון וטוב. אחרי אלפי שנים של הדרת אוכלוסיות גדולות ואחרי אפליה מתמשכת של גזעים וצורות חיים שונות, שמי כמונו יודע איך היא הסתיימה, הגיע הזמן של הכרה בשונות וברב גוניות של החברה.

הבעיה נוצרה שהעצמי נהיה המרכז של הכול ושכחנו קצת את החיים בחברה ואת המשמעות של קהילה. ויקטור פראנקל, מחבר רב המכר ומפתח שיטת הלוגותרפיה, כתב "ישות עצמית אמיתית.. הוא נהיה כך לא על ידי שהוא נותן מעייניו בהגשמת עצמו אלא על ידי שהוא שוכח עצמו, ונותן את עצמו, מתעלם מעצמו ונושא את מבטו החוצה". האדם שעסוק כל היום בעצמו יוצר מציאות שמובילה אותו בסוף לבדידות ולא למציאת מקום ושייכות.

גם המדיה החברתית, שלה יתרונות רבים, מנתבת אותנו לשמוע את הדומים לנו. הרצון שלה שנשאר כמה שיותר זמן מחוברים ולשם כך עלינו להרגיש טוב עם עצמנו. ידוע שאדם שמהדהדים לו את מחשבותיו מרגיש יותר טוב עם עצמו ומה יותר טוב מלהדהד לו את המחשבות שלו דרך מה שאחרים כותבים.

המדיה מובילה אותנו לבלות שעות מול מסך ובכך מקטינה את המגע עם העולם, מנמיכה יכולות ברכישת חברים והכי חמור היא מותירה אותנו טעוני טיפוח מוסרי: מכורים למרדף אחר פופולריות שאין לה דבר עם אופי, עם מידות טובות או עם כל דבר אחר.

גם האושר שלנו נפגע. דווקא בתקופה כל כך יפה של שגשוג ויכולת ניידות ממקום למקום (גם באופן מטאפורי משכבות חלשות לגבוהות יותר) אנשים בדיכאון והמספרים רק עולים משנה לשנה. לא תורמת לכך החברה הצרכנית שצמחה לנו ובראשה מערכות פרסום משומנות שדואגות לשים לנו מול העיניים כל הזמן מה חסר לנו. אושר טוב לנו ורע לעסקים..

השוק הקפיטליסטי הוא אחד הגורמים המובילים כיום אך הוא לא לבדו. במאות שנים האחרונות יצרנו מערכת שלטון אשר תפקידה לשמור על האזרחים ולהיטיב עמם. אולם לאחר שניתנה הסמכות למדינה היא עשויה ברובה מכוח. היא נדרשת להפעיל סמכות ועוצמה על מנת לשמור על הסדר הן בפנים והן כלפי חוץ.

עם הזמן נעלמה החברה האזרחית והקהילות התפוררו במקומות רבים. המדינה, מתוך רצון לתת מענה, נכנסה למרחבים שבהם אבדה הקהילה והתחילה לדאוג לעוד ועוד אוכלוסיות שבעבר היו תחת האחריות של המשפחה והקהילה הקרובה. יש בכך יתרונות גדולים ומקצועיות בחלק מהמקרים. אולם אנשים התחילו להעמיד למדינה דרישות שאין באפשרותה לעמוד בהם מתוך אופי הסמכות שעליה היא מושתת. "המדינה איננה יכולה ליצור משפחות חזקות וקהילות תומכות. אי בכוחה לספק לילדים הורים יציבים ואחראים. היא יכולה לממן בתי ספר, אך אין היא יכולה לייצר מורים מעוררי השראה" כותב הרב זקס.

אז מה עושים עם כל זה?

סיימון פאנשה, מייסד הארגון הבריטי לזכויות להט"ב "סטונוול", אמר פעם כי ההכרה בנישואים חד-מיניים הושגה "על ידי כך שדיברנו עם אנשים שאינם מסכימים איתנו". לורטה רייס, אקדמאית אפרו-אמריקנית ופעילה בזכויות נשים, מדברת גם היא נגד תרבות הצעקות והשבר שיש ברשתות והסבירה שדרך יעילה הרבה יותר "זה דבר שנעשה בין אנשים, בחיים האמיתיים".

חז"ל תיארו את זה כהבדל בין "מחלוקת לשם שמים"- דהיינו מחלוקת ששני הצדדים חותרים לאמת- לבין מחלוקת מהסוג השני- מחלוקת שדואגת מי ינצח.

בעבר היה ביטוי לכך בבריטניה "ארוחת ערב עם האופוזיציה". היו וויכוחים גדולים עם המון להט אך אחת לכמה זמן ישבו יחד לאכול, נפגשו לשיחות פרטיות, דנו בנעימות ומתוך כבוד גלוי אחד לשני. זה נותן אור אחר על כל מה שאנו עושים ומבינים שיש פה משהו גדול מאיתנו ואנו חפצים בטוב ביותר.

הרב זקס מגדיר את זה "ציווליות". זה יותר מנימוסים טובים בלבד אלא ההבנה כי הבעיות שלנו הן בעיות של כולנו, שתנאי לחברה טובה הוא ערבות הדדית.

לדעתי אחת המפתחות הוא בחינוך. כמו תמיד קודם של עצמנו ואח"כ של אחרים. אבל המציאות לא מאפשרת לנו לעבוד בצורה לינארית אלא במקביל. המערכת מלאה באפשרויות להעצים מפגשים בלתי אמצעיים בין ילדים. יש לילדינו מרחב שלם שבו הם נפגשים עם ילדים אחרים ונוצרת אינטרקציה חברתית. קודם במסגרת הקרובה אבל בתהליכים די פשוטים אפשר גם לחשוף בצורה מיטיבה לסגנונות שונים של אוכלוסיות בחברה הישראלית. השפה היום היא של בית ספר כעוגן לקהילה. אז שיהיה כגשר בתוך הקהילה ובין קהילות.

אני זוכר עד היום כילד תל אביבי את המפגש בכור ההיתוך של הצבא. זה היה רגע מאיר עיניים של מפגש עם ישראל אחרת, עם חברים שהם כמו משפחה ועדיין איתי עד היום. אין צורך לחכות עד אז ואפשר לעורר מפגשים כאלו של יציאה מהמרחב האישי לציבורי בגיל מוקדם יותר.

גם הבגרות החברתית, שזה רעיון מדהים!, יכול לגדול לעוד שכבות ועוד חלקים באוכלוסייה. אני מציע אפילו כחובה בתיכון להתנדב יום בשבוע בקהילה. אם רק נאפשר לנוער לצאת ולגלות הם הרבה יותר חפצים לעשות טוב ויש להם את האנרגיות לכך. עלינו רק להאמין בהם ולהראות להם את הדרך.

הרב זקס מתאר באריכות כיצד זה נעשה בעבר (פרק כ"ג) ומסכם:

"ברגע שאנחנו פונים החוצה ומתעניינים ברווחתם של אחרים כשם שאנו מתעניינים ברווחתנו שלנו, אנו מתחילים לשנות את העולם בדרך היחידה האפשרית לנו: כל פעם מעשה אחד, בכל פעם יום אחד, בכל פעם חיי אדם אחד".

תקראו ואני בטוח שתהנו ותפיקו המון.