לצאת מהקווים - סר קן רובינסון

"אמתות העבר השקט אינן מתאימות להווה הסוער. תלים גבוהים של קושי נערמים בדרכנו. אנו עומדים נוכח מצב חדש ולכן שומה עלינו לחשוב מחדש ולפעול מחדש. עלינו לקרוא דרור לעצמנו ואז נושיע את ארצנו" אברהם לינקולן.

כך מצטט סר קן רובינסון את אברהם לינקולין בתארו את התקופה שלנו. לדידו אנו נמצאים בתקופה מאתגרת ומציין שתי תמורות גדולות שקרו בשנים האחרונות: התפתחות הטכנולוגיה, גידול האוכלוסייה. האתגרים הללו מחייבים אותנו בגמישות ובמוביליות גדולה. לשם כך עלינו לדעתו עלינו להיות יצירתיים.

בפתיחת הספר רובינסון סוקר באריכות את המשמעות של ההתפתחות הטכנולוגית ואת גידול האוכלוסייה לאורך מאות השנים האחרונות. דבר זה יצר זן אפיון חדש של עובדים שהשוק מחפש. הצורך הוא בעובדים שיודעים לעבוד אחד עם השני, כאלו שיודעים להתפתח בסביבה משתנה וכמובן יצירתיים. על מנת לייצר רעיונות למוצרים ולשירותים חדשים אנשים צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם שינויים.

לאור זאת שלושה נושאים עוברים כחוט השני בספר:

הראשון, אנו חיים בעידן של מהפכה.

השני, אם ברצוננו לשרוד ולשגשג עלינו לשנות את דעתנו על יכולותינו.

השלישי, כדי לעשות זאת עלינו להפעיל את המערכות שלנו בדרך אחרת, ובייחוד את מערכת החינוך שלנו.

מערכת החינוך- הפער כיום ליצירת חדשנות

מערכת החינוך היא מערכת גדולה וממילא היא מתוקננת. למרבה האירוניה, כולם רוצים חינוך טוב אך לשיטתו דווקא היא שמעכבת את ההתקדמות. "מערכות החינוך הקיימות לא נועדו לעמוד באתגרים הניצבים לפנינו כיום. הן פותחו כדי לספק את צרכיו של עידן קודם. אין די ברפורמה; הן זקוקות לתמורה יסודית".

מערכות לחינוך המוני צמחו וקמו על שני עמודי טווח:

האחד כלכלי- לתת מענה לרצפת הייצור של המהפכה התעשייתית. תעשייה שצריכה הרבה ידיים עובדות ומיעוט של מנהלים. לכן הפירמידה התקדמה על בסיס רחב ( לימודי חובה וליבה) ועד לשפיץ צר ( תארים מתקדמים) לאנשי הניהול. אך המודל כיום לא נותן מענה מיטבי לשוק העבודה, שכן אם בעבר תואר אקדמי היה ערובה למשרה ותואר מתקדם לעבודה קבועה היום אין המצב כך. גם בעבר רוב הצעירים יכלו לפנות ללימודים אקדמיים, אבל עד לפני זמן לא רב לא היה צורך בבוגרי אוניברסיטה רבים כל כך..

דבר זה גם מוביל למחשבה שיש מקצועות לימוד מועילים ויש מקצועות לא מועילים. כך שבכל פעם שיש רפורמה המקצועות ה"לא מועילים" נמחקים מיד. כך קרה גם למערכת החינוך האמריקאית שהגו בתחילת המאה את תוכנית "שום ילד לא נשאר מאחור –NCLB" . במסגרת התוכנית התמקדו באוריינות וחשבון ונתנו גמול למי שעמד ביעדים (ולהיפך למי שלא..) הדבר הוביל להורדה כמעט לגמרי למקצועות שלא נגעו באופן ישיר למבחנים המתוקננים אולם מאידך לא העלו משמעותית את הרמה במקצועות שכן בחנו בהם. זוהי גישה שמרחיב עליה בספר בשם "גישת הזיהום".

השני אינטלקטואלי- נכשיר אנשים להיות אינטליגנטיים והם יהוו את חוד החנית של החברה. אך כיום הדבר הוביל לאינפלציה באקדמיה שלא בטוח שעושה טוב.

בהיבט הכלכלי העולם סובל כיום מכישורי יתר. יש מספר רב של אקדמיים על מספר מצומצם של משרות. רבים מהם מובטלים ולא נראה באופק אפשרויות העסקה בתחום אותו רכשו ולמדו. מעבר לכך העולם דורש כישורי יזמות, יכולת לנהל ארגונים מורכבים, תפיסה מהירה ואוריינות טכנולוגית אך מעט מאוד מהדברים הללו נלמדים באקדמיה. לעיתים אף הם נוקטים בגישה הפוכה: מחקר יחידני, מדידה לפי אמות מידה אקדמיות בלבד והגשת נתונים בגישה מאוד מסויימת.

יצירתיות- כיצד צומחים רעיונות חדשים

נקודות המוצא שלו הן שלכל אדם יש כוחות יצירה והאתגר הוא לפתח אותם. בנוסף, בכל תחום שבו אנו מפעילים את תבונתנו היצירתיות אפשרית.

פרדיגמה חדשה עשויה לצוץ כשרעיון חדש או שיטה חדשה – מה שמכנה סוזן לנגר "רעיונות יוצרים"-מתנגשים בכוח איתנים עם דרכי החשיבה הקיימות ומשנים אותן. לדוגמא, בתקופה הקדומה נהוג היה לחשוב שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. ניקולאוס קופרניקוס (1473-1543) הציע טענה מהפכנית: מה אם הארץ סובבת סביב השמש?. שינוי החשיבה הזה פתר שאלות רבות שהיו לאסטרונומים באותה תקופה.

השאלה החדשה היא שמניעה את התהליך מחדש ופחות התשובה שניתנה עליה

בנוסף, החשיבה שהשמש נעה סביב כדור הארץ היא בעלת השלכות תאולוגיות. מי עומד במרכז. בעקבות זאת תפיסת העולם של ימי הביניים שהייתה כפופה לתיאולוגיה עברה שינוי מרחיק לכת עד לביסוס תפיסת עולם על שכל ישר, היגיון וראיות.

אך עם הגעת השכל לקדמת הבמה נוצרה מציאות שבה אנחנו מעריכים אינטליגנציה באופן מאוד ספציפי ומפספסים הרבה כישרונות בדרך. אנו בעצם חושבים בדרך מסוימת על מהו כישרון ומעלימים מעינינו כישורים אחרים הקיימים בפועל. כמו אסטרונום בימי הביניים אנו ממשיכים להאמין בחינוך ההמוני, למרות ההוכחות שהמערכת הזו מכשילה רבים כל כך.

במאה וחמישים השנים האחרונות מעמיק הפיצול בין השקפת עולם שמקורה בנאורות- אשר רואה את תפקיד המורה להעביר אל התלמיד מאגרי ידיעה- לבין השקפת עולם רומנטית- אשר רואה את תפקיד המורה למצוא את היסוד האישי בכל ילד. שתי השקפות אלו חוות ניתוק אשר מקשות על פיתוח היצירתיות. האומנות והמדע ( אשר מייצגות את ההשקפות לעיל) חיו תחת אותה כיפה במשך מאות שנים. חוקרים גדולים היו אומנים גדולים. הפיצול הכפוי הזה מזיק ומייצר מחד "נוורוזת אוקספורד" כדברי ד"ר אנתוני סטור המדבר על סטודנטים שהינם בעלי "בגרות שכלית מוקדמת עם היעדר בשלות רגשית" ומאידך חינוך שבו הכול אישי ולא מאפשר לשפוט שום דבר ללא שיוך לעולם שבחוץ.

כפי שבעלי חיים שונים תופסים את העולם על פי החושים שלהם באופן שונה ( למשל עטלף או עוף המרחף אל על) כך בני אדם תופסים את העולם דרך החושים והתודעה שלהם באופן שונה (תודעה זה משהו ייחודי לבני אדם).לאור זאת רובינסון מביא את גרדנר אשר מנה מספר רב של אינטליגנציות. לדידו, אינטליגנציה היא משהו רב-פנים, עשיר ומגוון עד מאוד.

הגיוון הוא קריטי על מנת לבחון את המציאות מכיוונים שונים. להגיע לשאלה חדשה צריך מבט חדש.

יצירתיות- הצורך כלים מתאימים

ישנו צורך בשני כלים על מנת לקדם את היצירתיות: מסגרת וכלים. יצירתיות היא תהליך מתמשך. חלק משמעותי מהתהליך הזה חייב להיות במסגרת של כללים ועקרונות. זה לא פוגם ביצירה אלא ממסגר אותה ולעיתים אפילו מקל עליה. בנוסף, אי אפשר להיות יצירתי במשהו מבלי שיש לי את הכלים והשפה בתחום המדובר. אם לא למדתי מעולם לנגן על פסנתר לא אוכל להיות יצירתי בתחום זה. אין זה אומר שאם יש לי את היכולת לנגן על פסנתר אני חייב להיות יצירתי בו. יש למצוא את השיווי משקל בין לימוד מיומנויות להמרצת הדמיון לפיתוח רעיונות חדשים.

ישנם שני צירי יצירתיות. כללית ואישית. הכללית אלו כלים וטכניקות אשר מאפשרות לנו ליצור ולפתח רעיונות שונים בכלים מסודרים ( ששת הכובעים של דה-בונו, סינקטיקה יצירתית וכד'). האישית היא התחום אותו האדם מדבר באופן טבעי. המקום שבו האדם מרגיש הכי בנוח והוא פשוט שוחה בטבעיות בדרך ההבעה הזו. זה יכול להיות דרך הגוף, הציור או המתמטיקה. כל אחד בהתאם למדיום שלו.

יצירתיות- תרבות

אנחנו חיים בעולמות שונים ובתרבויות שונות. תרבות איננה רק השפה אותה אנו דוברים אלא, ואולי יותר, את העקרונות והערכים הצומחים ממנה. התרבויות משתנות בכל עת ומתפתחות בכיוונים שונים ולא לינאריים כפי שנהוג לחשוב.

בעולם התרבותי של ימינו עם התפתחות המדע והמידע הנגיש אנו הופכים במקרה הטוב למומחים בתחום מסוים וחובבים בתחומים אחרים. כיום נדיר למצוא מתמטיקאי היודע להתמודד היטב עם מעל 6 מאמרים מתוך 50 המוגשים בקונגרס למתמטיקה. זוהי התמקצעות ברמה קבועה אך היא יוצרת גם ניתוק בין עולמות תרבות ותוכן משיקים.

רבות מתפיסות העולם שלנו שאנו הוגים אותם ללא הרף הינן פרי של תיאוריות שונות: מאדיפוס, אגו ועד פמיניזם, כולן צמחו ותפסו חלק בתרבות. רובינסון סותר את הגישה הרציונליסטית אשר דוגלת בצמיחת תיאוריות על בסיס ידיעה אנושית מתקדמת על השיטות הישנות וסובר שגם התיאוריות שמתקבלות הינן פרי של אופנה זמנית. התיאוריה היא כלי ביטוי גם לתפיסת עולם ויש לה חשיבות אידאולוגית.

לאור זאת על המנהיג להוביל את התרבות הנכונה ויש תשעה עקרונות המובילים ליצירתיות ולתרבות של חדשנות אך לפני הכול יש צורך בשינוי התפיסה ולהבין שהשינוי צריך לבוא מלמעלה. בשביל להוביל חדשנות בארגון המוטיבציה צריכה להגיע מההנהלה עצמה עם גיבוי מתאים לפעולה. על הדרג הניהולי להבין שהארגון הוא יותר אורגניזם עם קשרים ואנרגיות בין העובדים השונים מאשר מכניזם כפי שתיארו בעבר.

יצירתיות- כחלק מהתרבות חיצונית ופנימית של הארגון

התרבות החיצונית אלו כל האתגרים שמגיעים מחוץ לארגון ומשפיעים עליו: תחרות, חדשנות טכנולוגית, שינויי אוכלוסייה ועוד.

התרבות הפנימית מחולקת לשני חלקים: מנהגים – דפוסי העבודה או במילים אחרות כל מה שיגידו" ככה עושים את זה אצלנו". ובתי גידול- הסביבה הפיזית שבה אנשים עובדים. לבית הגידול הפיזי השפעה עמוקה על הלך הרוח התרבותי של הארגון.

תפקידו של המנהיג היצירתי היא לאפשר יחסים גמישים בין התרבות החיצונית לתרבות הפנימית.

כדי להיות יצירתי על המנהיג למלא תפקיד אסטרטגי ב3 תחומי מיקוד: אישי, קבוצתי ותרבותי. בכל אחד מהם יש שלושה עקרונות לפעולה. כפי שראינו המבט פה הוא לא לינארי אלא עם הקשרים ותנועה על הרצף בין הגורמים השונים:

האישי

עקרון 1: לכל אדם יש פוטנציאל יצירתי- "המקום הנכון" של כל אחד הוא בהיותו מוכשר מעבודתו ואוהב את מה שהוא עושה. תפקידו של המנהיג היא לוודא גם שכל אחד בארגון מרגיש את התרומה שלו לארגון ולהצלחתו.

עקרון 2: החדשנות היא תולדת הדמיון- יש לתת לאנשים לטעות ולשגות אך חשוב לתת להם כלים. כפי שראינו בשביל להיות יצירתי בפסנתר עלי ללמוד בפסנתר. ב"פיקסאר" הקימו אוניברסיטה שכל אחד בחברה יכול ללמוד בה 4 שעות בשבוע בכל תחום שהוא בוחר. בכך הם מסעירים את דמיונם של העובדים ומאפשרים הפריה של הארגון.

עקרון 3: כולנו יכולים ללמוד להיות יצירתיים יותר- אך יש ללמוד את זה. לא מספיק לתת לאנשים דף ועט ולומר להם "תהיו יצירתיים!" אלא יש לחנך לפעול בתוך מסגרות המאפשרות ליצירתיות לצאת החוצה .

קבוצתי

על המנהיג להוביל עבודה של צוותים, למקד אותם ולתת להם את המשאבים הדרושים על מנת שיוכלו להפיק תועלת מהתהליך היצירתי.

עקרון 4: הגיוון מזין ומעודד את היצירתיות- גוונו את הצוות. למרות הדחף הטבעי שלנו לעבוד עם הדומים לנו ובכך להקל על התרבות הארגונית שלנו לאורך זמן זה פוגע בארגון.

עקרון 5: היצירתיות אוהבת שיתוף פעולה- עבודת צוות היא תהליך של אילתורים ועל מנת לצמוח יש להקפיד על 2 כללים:

א. מקבלים כל הצעה שמועלית.

ב. השתדל תמיד ששותפיך לעבודה יראו טוב.

עקרון 6: היצירתיות מצריכה זמן- בגוגל נתנו לכך 20 אחוז מהזמן.

תרבות

עקרון 7: תרבות יצירתית היא גמישה ונוחה להשפעה- כל ארגון צריך לבחור כיצד לעשות זאת אבל חשוב שמרגע שעלה רעיון התחושה בצוות תהיה שהוא ניתן ליישום ולא ייתקע בדרך מעלה בארגון וכן שישנה גמישות בכל הארגון לקבל שינויים במידת הצורך.

עקרון 8: תרבות יצירתית היא חקרנית- חלק מהיצירתיות היא ניסוי וטעייה. יש לאפשר את המקום הזה ולתת את המשאבים למחקר ופיתוח במידת הצורך עם הנכונות לאפשר ללכת בדרכים לא נכונות. אין המשמעות היא של כאוס ואנרכיה, אלא איזון נכון בין חירות לבקרה

עקרון 9: תרבויות יצירתיות זקוקות למרחבים יצירתיים: סביבות העבודה במאה ה21 (ובמיוחד בקורונה י.נ) השתנו וזאת מתוך הבנה שיש השפעה משמעותית של המרחב הפיזי על התרבות הארגונית.

מערכת החינוך – איך ללמוד להיות יצירתי

לפני שנתחיל ונראה איך כל זה משתקף במערכת החינוך נשאל את עצמנו לשם מה יש צורך בחינוך?, מה עומד בליבו של התהליך?. עלינו להבין אחרי שמוציאים את כל רעשי הרקע כי בלב החינוך עומדים היחסים בין מורים לתלמידים. אם התלמידים אינם לומדים החינוך אינו מתרחש. מטרתם העיקרית של בתי הספר היא לשפר את איכות למידתם של התלמידים.

לחינוך 3 תפקידים עיקריים:

תפקיד אישי- לפתח רגישויות וכישרונות אישיים

עלינו ליצור כישרון מגוון- לאפשר לילדים להתפתח בתחומים שהם אוהבים. אין זה אומר שמה שלא לא נלמד. עלינו כמערכת להרחיב את היריעה עד כמה שניתן. קהילות אנושיות תלויות במגוון של כישרונות, לא בתפיסה אחת של יכולת.

הלמידה היא אישית. ראשית אין לנו ברירה אחרת. ושנית, עם התפתחות הטכנולוגיה והאינטרנט זה גם אפשרי.

הצלחה מייצרת הצלחה- אחרי שנמצא את מה שמדליק בהם את האש והם הצליחו בו הם ירצו עוד מאותו דבר.

תפקיד תרבותי- להעמיק את הבנת העולם (ולפתח תפיסת עולם י.נ)

יצירתיות בלוח הזמנים- לא לעבוד לפי משבצות של תחומי דעת. בנוסף, כל תחום דעת לעיתים דורש מקצב זמן אחר. מחקרים מראים שלמידת שפה דווקא מתאימה לעבודה בפרקי זמן קצרים ואילו פרויקט באומנות דורש זמן על מנת להיכנס לתהליך.

כל בית ספר ייחודי- הסביבה, הקהילה ובית הספר משפיעים על מה שהם צריכים. מנהל בית הספר צריך לזהות את מה שמתאים לבית הספר שלו יחד עם הצוות ובשיתוף ההורים והקהילה.

רובינסון ממשיך וכותב כי יש לאפשר תוכנית לימודים אשר נותנת מקום הן למדעים המדוייקים והן למדעי הרוח. צריך מתמטיקה אך באותו משקל צריך גם אומנות. שניהם הינם מבט על החיים בזווית אחרת שנצרכת ליצור אדם שלם עם יכולת יצירתית.

תרבות החינוך- הוראה היא מקצוע יצירתי. שום בית ספר אינו יכול להתעלות על איכות מוריו. יש לראות כיצד מפתחים את שיטות ההוראה של הצוות. אין המשמעות שיש לזנוח את ההוראה הפורנטלית ולעבוד רק בשיטות מתקדמות. לעיתים שיטה זו נצרכת ולעיתים אחרת. תפקיד המורה, כמו בכל מקצוע אחר, היא להתמקצע ולדעת מהי הטכניקה המתאימה ביות לתהליך שהוא מנסה.

תפקיד כלכלי- לספק את הכישורים הדרושים כדי להתפרנס.

תפקיד המורה הוא: עידוד, זיהוי וטיפוח.

יש לטעת בילדים את האמונה בפוטנציאל היצירתי שלהם. לאפשר להם לקחת סיכונים וליזום. יש לזהות את הכישרונות שטמונים בהם. ולטפח במידת האפשר את הכישרונות שלהם.