מכתבים למורה, לאלה המעזים ללמד - פאולו פריירה

לפני כשבוע הייתי בפגישה במשרד החינוך ובסופה קיבלתי את הספר של פאולו פריירה. נחשפתי לספר מצוין על תפיסתו החינוכית-פדגוגית של איש שטח ומטה עם זרקור על עבודתן של המורות. קראתי אותו ביום אחד.

אך לפני שאני כותב על הספר כדאי לכתוב קודם כמה שורות על הכותב.

פאולו פריירה היה איש חינוך אשר עסק בעיקר בקידום החינוך העממי בברזיל ובמדינות עולם שלישי אחרות. הוא פעל רבות לביעור הבערות ולקידום הקריאה והכתיבה בקרב אוכלוסיות מוחלשות. הוא נכלא והוגלה מברזיל בשל כך לאחר ההפיכה הצבאית בשנות ה60. בשנת 1980 שב לברזיל וחזר לקידום האוריינות בקרב השכבות החלשות באוכלוסייה.

וכעת לספר אך הערה אחת לפני, לולא הספר שקיבלתי כנראה שלא הייתי זוכה להכיר את פאולו פריירה. הוא אמנם נוגע בנישה בשדה החינוך (אוכלוסיית קצה ברמה העולמית) אך זהו ספר חשוב והייתי שמח לשמוע שאני מהבודדים שלא קראו אותו עד עכשיו. לדעתי עיקר חינוכנו מגיע מהזרם היותר מערבי של העולם והוגי הדעות שאנו נחשפים אליהם מגיעים מארצות אירופה או ארצות הברית. אלו אכן המקומות שיותר דומים לנו בהרבה מובנים אך יש פנינים רבות במקומות אחרים ואני מצאתי אחת.

הספר מחולק ל10 מכתבים שפריירה כותב לנשות החינוך בברזיל. בכל מכתב הוא מתייחס לחלק אחר במשנתו החינוכית-פוליטית ולעיתים גם חוזר על דברים שנכתבו לפני כן עם חידודים קלים.

אביא כאן את התובנות המרכזיות שלי מהדברים:

מורה-כן, דודה- לא.

בברזיל נהוג לקרוא למורות בבית הספר בכינוי דודה. פריירה יצא נחרצות נגד זה משתי סיבות עיקריות: הראשונה, זה ממעיט בצד המקצועי של המורות. שנית, דודה לא יוצאת למאבק על מקומה בחברה. ברזיל בתקופתו סבלה מפיחות משמעותי במעמד המורה ולדעתו חלק מזה היה שלא במודע השיח הציבורי סביב המורות שהתפקיד שלהן לדאוג לילדים. כמו דודות.

פריירה מציין שדווקא למורות יש תפקיד חינוכי-פוליטי. הוא מצטט את אחד מראשי המאבק במצבן של המורות שנשאל האם לא איכפת לו מהילדים שאינם לומדים כעת לאור השביתה של אנשי החינוך והוא ענה שהם כן מלמדים. כעת השיעור החשוב הוא ביסודות הדמוקרטיה והמאבק שהם מקיימים הוא עדות לכך.

באותה תקופה האפשרות להצביע בבחירות בברזיל היו למי שיודעים לקרוא ולכתוב. הלימודים היו מעבר לכרטיס כניסה לעולם ופתיחת שער לאפשרויות למציאות טובה יותר. פריירה מדגיש את החשיבות של המורות כי בתפקידן ישנה שליחות ממעלה ראשונה לדאוג כי כמה שיותר מהשכבות הללו יקראו ויכתבו.

חלק זה מתחבר לי למאבק ארוך השנים של מורים בישראל לקידום מעמדם והעלאת שכרם. מצד אחד היו שטענו שהם אינם מרוויחים מספיק והמשימות והלחץ מההורים רק גדל ומאידך יש הטוענים שזו משרה נוחה עם שעות קצרות בהיקפן וחופשות מובנות בלוח השנה. לדעתי הטענות משני הצדדים נכונות אך השורה תחתונה היא כי איכות ההוראה בבתי הספר יורדת ונרשמת ירידה ברישום לתוכניות המכשירות מורים.

הכשרה מקצועית

לטענתו של פריירה כל מי שנוגע בילדים הוא איש חינוך ועל כן יש לדאוג כי: "קבוצות של מורות, מנהלות, רכזות פדגוגיות, שומרים, אמהות ואבות" יעברו הכשרה מקצועית ורציפה. ההכשרה הזו חייבת להיות מחוברת לשטח ולעבור דרך השדה. בדוגמא שהוא מביא בספר הוא מתאר הכשרה שהייתה בעצם רפלקציה לנעשה בכיתות השונות שהגיע למליאה ומשם חזר אחרי לימוד משותף של התיאוריה לשטח. התיאוריה הייתה מחוברת לנעשה בשטח ואף הייתה נתונה לביקורת. זאת בהתאם לגישתו כי על הכול צריך לדון ולקיים שיח.

פריירה מוחה גם על הדרישות של המטה מהשטח לעמוד בסטנדרטים כל הזמן ולקיים את המבחנים, המבדקים ולמלא טבלאות על ציונים ונתונים ומאידך לבקש מהצוותים להיות בעלי מעוף המגדלים דור שהוא ביקורתי, נועז ויצירתי. אם אתה מנסה לייצר משהו אחר עליך לוודא שכל המערכת מדברת ופועלת באותה שפה.

תכונות המורה

במכתב הרביעי מתמקד פריירה בתכונות הנדרשות על מנת להיות מורה:

ענווה- ענו הוא אדם שמודע ליכולות שלו, בעל בטחון עצמי ועם כבוד לזולת. אין מקום למשפטים כמו "אתה יודע עם מי אתה מדבר?" ולגאוותנות של ידיעת הכול. התכונה הראשונה היא זו המאפשרת ללמידה להתרחש בהליך דו-כיווני במרחב החינוכי. יש צורך שהמורה והתלמיד יעברו תהליך במסגרת הלמידה אך עם ידיעה ברורה של המורה מהו מקומו ועם בטחון עצמי להיות מסוגל להעביר ידע ולקבל ידע.

חיבה- חיבה לתלמידים ולתהליך ההוראה עצמו. עם החיבה יש צורך גם באומץ. האומץ לאהוב לצד האומץ להיאבק. ישנו פחד במיוחד למורים מתחילים ממה יקרה בכיתה. זהו פחד טבעי וצריך אומץ להתגבר על הקושי הזה. אומץ הוא תמיד התגברות על פחד.

סובלנות- אין הכוונה להעלמת עין מהבלתי נסבל. זו אינה לחיות בדרך תרבותית עם מי שבעצם אני סולד ממנו. סובלנות זה ללמוד עם אחר וללמוד מהאחר. לחיות ביחד עם השונה. יש צורך באחריות להצבת גבולות ברורים מה נכון לי ומהן העמדות שלי ולדעת את מה אני מוכן או לא מוכן לקבל.

על גבי זה הוא מוסיף גם את המתח בין סובלנות לחוסר סובלנות. היכולת להיות במקום מכיל מחד ולהיות תקיף כלפי דברים אחרים מאפשר לי ליצור מנעד נכון ויציב של תחושות והתבטאויות מותאמות. אין הכוונה לרוץ על הרצף מקצה לקצה אלא לאפשר בתוכי לשתי תכונות אלו לחיות בהרמוניה ומתוך הבנה שלשתיהן יש מקום.

"קיימים אין ספור אבות ואמהות המתנהגים.. ממצב של מתירנות עקבית.. הם עוברים לעולם של שרירותיות ופקודות סמכותניות, המותירים את בנותיהם ובניהם המומים, אך בעיקר חסרי בטחון.. לא מספיק לדעת לאהוב, עלינו לדעת איך לאהוב"

יש גם צורך ביכולת להחליט. חוסר החלטיות מצביע על חולשה מוסרית או חוסר בכשירות מקצועית. למחנכת אסור לבטל את עצמה. נכון, לעיתים נדרשת החלטה יחד עם התלמידים אך לעיתים ההחלטה צריכה להיות בידי המחנכת. יש לקחת את ההחלטה ואת האחריות עליה.

הבטחון בהחלטות שלי ובמעשים שלי נובע או מידיעה כי המעשה שלי נכון מבחינה מדעית-שכלית או משום שיש לי לפחות דעה מוצקה ובהירות מחשבה על מה שאני עומד לעשות. דבר זה נכון לכל פעולה בחיים. ככל שאני יודע פחות או לא מספיק בהירה לי הדעה על הנושא כך קשה להתנהל בביטחון ולעשות מעשה.

כדבר אחרון מביא פריירה את שמחת החיים. אם אנו פועלים לפי כל התכונות שהבאנו לעיל אז אנו מובילים ל "בית ספר שהוא הרפתקה, שצועד קדימה, שאינו מפחד מנטילת סיכונים, ולפיכך מתנגד לחוסר תנועה. בית ספר שבו חושבים, פועלים, יוצרים, מדברים ואוהבים- מתגלה כבית ספר שבו אומרים בתשוקה כן לחיים.."

רשויות- לבנות כיכר חדשה או לטפח למידה בכיתות

במדינת ישראל החלו בבחירות ישירות לראשות הרשויות בשנת 1978. מהלך זה הוביל את ראשי הרשויות לקדם תוכניות ברשות ולהוביל לפיתוח המערכת העירונית במידה וברצונם היה להיבחר לקדנציה נוספת.

בנוסף, לאורך השנים נדרשו יותר ויותר הרשויות המקומיות לתת מענה למערכת חינוך מקומית איכותית ולא פעם נמדד ראש הרשות באיכות מערכת החינוך המקומית ובהשקעה שהוא נותן למערכת זו.

פריירה מדגיש כי ראשי רשויות נדרשים להביא תוצאות בחלקים בעיר שיש בהם את מירב הבוחרים שלהם וחשוב שהן יהיו תוצאות שמצטלמות ושיש להם נראות טובה בשטח. ראוי שהתוצאות יהיו בכל חלקי הרשות אך ברור שחייב לצאת פוסט.. לכאן נכנסת הדילמה הגדולה שאותה מתאר פריירה מציאות כי: "ברשות החינוך העירונית קיבלנו 63% מבתי הספר במצב גרוע ביותר.. עכשיו 67% מבתי הספר של הרשות במצב מצוין". אולם "רק מובילי מים, מנהרות וכיכרות עם עצים באזורים המאושרים של העיר נחשבים כמפעליה הגדולים של הרשויות" .

זהו אתגר שכלל מנהלי אגפי החינוך מתמודדים איתם ברשויות. לא תמיד יש נראות לעשייה החינוכית. איך תצלם ילד שניצל מנשירה?, איך תפרסם על עליה באקלים במוסדות חינוך?. נכון שתמיד אפשר להראות גרפים אבל בעידן של ימינו תמיד כיכר חדשה תצטלם יותר טוב מכל תוכנית חינוכית שהכנסת. זהו גם אתגר של ראשי רשויות ומבחן משמעותי האם הם מוכנים להשקיע תקציבים גם בפרויקטים שלא נראים ובעיקר באוכלוסיות שאינן נראות.

"חברה לא יכולה להתבסס לא שכלול התרבות, המדע, המחקר, הטכנולוגיה וההוראה שלה. וכל זאת מתחיל בגן חובה".

לסיכום, פריירה כותב כי לאנשים יש "קריאת עולם"- הדרך בה הם תופסים את המציאות. הציפיה שלו היא כי - "בסופו של דבר, זהו חלומו הלגיטימי של כל מחבר טקסט- שהקוראים אותו, ידונו בו, יבקרו אותו, ישפרו אותו וימציאו אותו מחדש". לאחר הקריאה הציפיה שתהיה "קריאת עולם" אחרת. לי זה קרה. ומה אתם לקחת ממנו?.

כתבו בתגובות כאן או בפייסבוק. אשמח לשמוע את התובנות שלכם.