סקי - מחשבות עם סוף החופשה

חזרתי לא מזמן מחופשת סקי. אומנם קיוויתי לקרוא קצת יותר במהלך החופשה אבל יצאתי עם לא מעט תובנות מעניינות שהאמת חלקן התגבשו לי לאורך השנים האחרונות במהלך החופשות הללו. אז הפעם משהו קצת אחר ומקווה שתהנו ואולי גם לכם יפתחו תובנות. אז קבלו את הרשימה שלי מחוויות הסקי:

אז דבר ראשון אני רוצה לדבר על תרבות. המטרה המרכזית שלי בדברים היא לא להגיד כמה זה שונה משלנו. אלא בעיקר להראות שכולם מתנהלים על פי אותה תרבות. כן, גם הישראלית שבאים לשם:

תורים- התורים לא קצרים בעליות למעליות שלוקחות אותך כל פעם למסלול אחר. לעיתים זה כמה דקות ולעיתים זה מעל רבע שעה. עדיין, כל אחד.ת הולכים אחרי מי שלפניהם בלי לדחוף, מעולם לא שמעתי שעקפו בתור או צעקות. איזו תחושה שכולנו רוצים ליהנות אז בואו נעשה את ההמתנה כמה שיותר נעימה.

ציוד פזור בחוץ- בכל מקום שאתה רוצה לעצור אתה שם את הציוד שלך בצד. ככה סתם על השלג. אפשר ללכת לבית קפה קרוב, לעשות סיבוב ולחזור גם אחרי שעתיים והציוד שלך בדיוק באותו מקום. אף אחד לא יגע לך, יזיז או חס וחלילה ייקח אותו. זה כל כך ברור לאנשים ומפתיע כל פעם מחדש. מדובר בציוד מאוד יקר ועדיין איש לא מעלה בדעתו שמשהו כזה יקרה.

ניקיון- האתר נקי באופן פסיכי. כל כך נקי שאין למה להשוות כי פשוט אין לכלוך. פשוט כך. בכל האתר, הפרוס על פני שלושה עמקים לא ראיתי עטיפה של נייר, תפוח חצי אכול, במבה זרוקה או כל דבר. זוהי תרבות שברור לכולם שהמקום יהיה מבריק, ואגב אין בכל פינה פחים. הם פרוסים באופן מאוד מצומצם באתר כולו. אפשר אחרת.

אתר שמופעל על ידי הנופשים. אתה קונה כרטיס ולפני כל מעלית יש מעין שער פשוט כזה (כמו בבריכה) שאתה מצמיד את הכרטיס, מתיישר אל מול המעלית שלוקחת אותך, מתיישב, מוריד את מעקה הבטיחות ומתקדם במעלה ההר. זה רק מחדד לי שאפשר לעשות המון דברים עם המון אנשים אם רק נסמוך עליהם קצת יותר. הרוב המוחלט מודע, חכם ונורמטיבי..

ואי אפשר בלי 2 תובנות על חינוך:

ילדים באתר בעצם גולשים באותם מסלולים כמו המבוגרים. מגיל מאוד צעיר (גיל 3 למקומיים) הם עולים על מגלשיים וזה אפילו חלק מתוכנית הלימודים של בית ספר. הם "טסים" במסלולים וגולשים בצמוד למדרונות תלולים מאוד. כמובן שלכולם יש קסדה על הראש, לפחות בגיל הצעיר.., אבל יש תחושה של המון עצמאות ואמון.

גם אני זכיתי שנה שעברה לקחת את הילדים הגדולים שלי. עם הכיף של הביחד יצאתי בתחושה גם של "איך הם יתסדרו בהר?", "הם לא יודעים לקרוא מפה!", "הקטן לא יודע שפה ויותר גרוע שהוא בטוח שכן!", "ואם הם יפלו?, ואם הם ידרדרו במדרון?" ועוד מלא מחשבות.

כמובן שהם הפתיעו (רק אותי. כי להם היה ברור שיהיה מדהים) והיה ממש כיף. אך מעבר לחוויה ראיתי לראשונה אותם במרחב שנותנים להם חופש, מרחב שבו סומכים עליהם שיעשו את הדבר הנכון והם אכן עשו אותו. פעם אחר פעם.

הם למדו לגלוש בזמן קצר. אך זה קרה אחרי לא מעט נפילות שהם למדו שזה חלק מהותי מהלמידה. אי אפשר לגלוש או לנסות להתקדם מבלי להסתכן באפשרות ליפול מדי פעם. זה מסר משמעותי לחיים שלמדו. חלק מהותי מהצמיחה שלי תלויה באתגרים שאני מציב לעצמי. אם זה נמוך מדי, לא אפול אבל לא אתקדם. אם זה גבוה מדי- אתרסק כל רגע . למצוא את המקום הזה שבו מצד אחד אני מאתגר את עצמי ומאידך לא מעבר ליכולות שלי מלמד אותם פרק חשוב בחיים. זה נכון להם ובטח שזה נכון גם לנו כמבוגרים.

בימים האחרונים על ההר כבר עקפו אותי.. זוהי תחושה מעניינת שילדיך משיגים אותך. אותי אישית זה שימח ממש שהם לא צריכים אותי לפנים ויודעים להוביל לעצמם, בעצמם, את הדרך.

לצערנו לאחר אסונות רבים אנחנו מנסים לעטוף את ילדינו בהרבה צמר גפן שלא יקרה להם כלום- מגרשי המשחקים, גן השעשועים ואף ביתנו מלאים בתקנות ודרישות לעמוד בסטנדרטים מסויימים על מנת שלא יקרה אסון. זה חשוב. מאוד. ואסור לזלזל באף כלל כזה.

עם זאת, עלינו לחשוב על מרחבים כאלו שבהם ניתן להם לפרוח, לעוף מהר, לחלום וגם ליפול ולקום. זה בטוח יעצים אותנו וימלא אותנו בביטחון בהם ובתחושת סיפוק ושמחה.